שלומית כבר לא בונה סוכה -היא קונה אותה ומפסידה הרבה

בעבר מרבית האנשים עשו דברים בעצמם - מתיקון תקלות בצנרת ובמכונית ועד בניית סוכה. כיום, כישורי חיים בסיסיים אלה הופרטו לבעלי מקצוע פרטניים. זה גורם לנו להפסדים גדולים ולא רק כספיים.

הבניין בו התגוררנו ברחוב אלתרמן (בזמנו הוא עוד נקרא עיר היונה), התהדר בשתי סוכות. השלד המחוספס והרעוע, שאיים בכל רגע לקרוס על ראשנו, כוסה באמצעות סדינים לבנים ובוהקים, שסופקו לנו בנדיבות על ידי רועי מהקומה השלישית, ועל ידי הוריו שהבחינו מאוחר מידי (מבחינתם) בחסרונם בארגז המצעים.

בניית הסוכה היוותה את שיאו של התהליך שהחל בערב החג שנתיים קודם לכן. אז גילינו לתדהמתנו שהסוכה בבניין ממול מלאה בקישוטים קנויים ומנצנצים. זה אמנם שיווה לה אפקט מרשים יותר משרשראות גזרי ה”לאישה” וה”את” עליהם עמלנו אנחנו במשך שעות, אבל בסתר ליבנו הבנו כבר אז שמדובר ברמאות וסרבנו לקבל את עמדתם כי ניצחו בתחרות הקישוט השנתית. שנה אחר כך כבר נכנע וועד הבית לפלג השמרני של ילדי הבניין ורכש סוכה קנויה ומנוכרת במיטב כספו. הדבר הוביל למרד הגדול ולהקמתה של הסוכה המסוכנת ביותר בעולם שנה אחר כך.

לא אגזים אם אכתוב שמאז יציאת מצרים, ולפחות בקרב ילדי המתפקרים החדשים, לא נרשמה כזו נוכחות אדוקה בסוכה. מידי ערב התייצבנו ובילינו בה עד השעות הקטנות, תוך משחק רביעיות סוער ושיחות נפש צעירות. זה לא היה יכול לקרות בסוכה הקנויה שעמדה במרחק של פחות מחמישה מטרים ותוכננה בצורה כזו שאפשרה כניסה ויציאה חלקה, מהסיבה הפשוטה שאת הסוכה שלנו אנחנו בנינו בעצמנו. סחבנו קרשים (ברשות), הזענו (היה חם), הגרנו דם (כמה טיפות אבל זה לגמרי נחשב), בנינו את השלד (בדרך של ניסוי וטעיה) ולבסוף עטפנו את הכל בסדינים (ושכחנו להשאיר כניסה). הסוכה הזאת היתה מאה אחוז אנחנו, תוצרת עצמית, מלאכת כפיים אמיתית, וככזו, לא יכולנו להותיר אותה שוממת ונטושה, כמו היתה סוכה סטנדרטית שנקנתה ונשמרה במחסן הבניין מהשנה שעברה.

בעבורי זו היתה חוויה חזקה במיוחד שכן הורי, עליהם ניתן להעריף לא מעט סופרלטיבים כאלה ואחרים, לא הצטיינו במיוחד בקטגוריה של “עשה זאת בעצמך”. כמעט כל עבודה שנדרשה בבית, החל מהתקנה של מדף וכלה בהחלפת שקע חשמל הצריכה ביקור של מומחה או לפחות שכן מנוסה. חוסר אונים זה השתרש בי במידה. עד גיל מאוחר נמנעתי בעצמי מכל פעולה שהצריכה, לתפיסתי, מומחיות ספציפית, והעדפתי להיעזר בבעלי מקצוע או בחברים שלפחות למראית עין ידעו מה הם עושים.

אני כמובן לא יכול לבוא בטענות להורי. חוסר אונים טכני הוא מאפיין בסיסי בעולם המודרני בו אנחנו חיים. בעבר מרבית האנשים ידעו כיצד לתקן את הצנרת בביתם, את הגג שלראשם, את התנור שבמטבח, את השמלה שנקרעה, את המנוע ששבק וכך הלאה. כיום, מרביתנו איננו מסוגלים להתמודד עם הרוב המוחלט של הבעיות שפוקדות אותנו באופן אקראי - תהיה זו סתימה בכיור, רטיבות בתקרה, קרע במעיל, התחממות של מנוע או חלילה רשת האינטרנט שקרסה (בהנחה שכבינו את המודם, הדלקנו שוב ודבר לא קרה). כישורי חיים בסיסיים אלה, שבעבר הועברו בירושה מאם לבת ומאב לבן, הלכו והתפוגגו, או נכון יותר הופרטו לבעלי מקצוע פרטניים בעקבות המהפכה התעשייתית, ויציאתם של שני ההורים לעבודה בבתי החרושת או המשרדים.

בעבורי דברים התחילו להשתנות לפני כעשור, והם עדיין משתנים לאיטם. זה התחיל בפאנצ’ר בגלגל האופניים, ובהחלטה שלי לתקן אותו בעצמי ולא לגשת לחנות על מנת שיחליפו לי פנימית. בהיותי נכד למתקן האופניים של קיבוץ דפנה, הנחתי שמצויים בידי הגנים הדרושים למלאכה, כמו גם זכרונות ספורים של התהליך, ולפיכך רכשתי ערכת תיקון בעשרה שקלים וחזרתי לביתי. כפי שהנחתי, מלאכת תיקון הפאנצ’ר לא היתה מסובכת במיוחד, והיא ארכה רק 45 דקות (פעם ראשונה בכל זאת) ולאחריה המטבח בו בוצע התיקון הזדקק לניקוי רציני (נסו אתם לאתר את הבועות המבצבצות כשאתם עושים שימוש בקערה לסלט במקום בגיגית), אבל תחושת הגאווה לאחר סיום העבודה, שלא לומר הנוסטלגיה שעלתה מריח מדבקת הגומי, שכמו החייתה בעבורי משהו מקיומו של סבי, היתה בפירוש שווה את המאמץ.

מרוצה מעצמי עברתי לסייד את דירתי (פעולה שהצריכה שבועיים של קרצוף הרצפה לאחריה), להחלפת שקעים (ותודה לאל על שמפסקי פחת קיימים) ואפילו לעבודות חשמל עדינות (כגון חיבור של מכשיר די.וי.די למגבר ולטלוויזיה שהיו בבעלותי בזמנו).

מה שיפה בתהליך הוא שהרף תמיד עולה. לפני חצי שנה התפרק לנו הכיור במקלחת תוך שנשענתי עליו כהרגלי בעת צחצוח שיניים. שניה לפני שהוא צנח על הרצפה הצלחתי לתפוס אותו ולייצב אותו בזהירות על משענת כיסא, ואז מיהרתי, מכורח ההרגל, להתקשר לבעל מקצוע רק על מנת לגלות שהשבה של המצב לקדמותו תעלה לי לא פחות משלוש מאות ש”ח. לא מדובר בסכום גדול, ובעבר לא הייתי מניד עפעף בטרם הייתי משלם אותו, אבל הפעם פניתי לרשת האינרטנט, ולאחר חיפוש של חמש דקות הבנתי מה צריך לעשות. למחרת רכשתי בטמבוריה סיליקון סופר 7 נוזלי בעלות של 45 ש”ח, גירדתי במרץ את שאריות הסילקון הישן מהכיור, ומרחתי כמויות נדיבות מהחדש על מנת לוודא ששנית מצדה לא תפול.

אני מניח שבעבור קוראים בעלי ידי זהב זה לא יישמע כמו סיפור מרגש, ובעבור חלק אחר זו אולי תשמע טרחה גדולה מידי בעבור כיור תקין, אבל מאז אותו יום, ובכל פעם שאני מצחצח שיניים תוך הישענות על הכיור, אני מרשה לעצמי להרגיש טיפה מרוצה מעצמי. יש משהו בלעשות דברים בעצמנו, באמצעות ידינו, שגורם לנו להרגיש טוב יותר, לחוש שיש לנו שוב שליטה על העולם שסביבנו, וליצור קשר מוצלח יותר עם עולם הדברים שמקיף אותנו מכל עבר.

רגע לפני שהתיישבתי לכתוב את הפוסט שוחחתי עם שי שבח, חברה טובה שהקימה עם משפחתה חווה חקלאית בבארותיים. רציתי לוודא שהתחושות שלי מדוייקות ושאלתי אותה עד כמה הטעם של הצנונית שהם קטפו לראשונה השבוע היה מוצלח יותר מזה של אחרת שהיתה קונה בשוק. תשובה היתה חדה ומהירה: “שאתה אפילו לא מדמין!”

בנייה של סוכה, תיקון פאנצ’ר באופניים, גידול צנוניות בחווה, בסופו של דבר כל פעולה הכוללת מלאכת כפיים אמיתית מבטיחה להעניק לנו ערך מוסף לתוצר הסופי. הרשת מלאה אתרים ומדריכים של “עשה זאת בעצמך”, כך שגם התירוץ של חוסר הידיעה נלקח מאיתנו. כל שאנחנו צריכים לעשות עכשיו, זה להשיב לעצמנו משהו מהסקרנות הילדותית, והמתחושה ש”לקנות מוכן” זה תמיד סוג של רמאות, אם אפשר לעשות את זה לבד.

פורסם לראשונה בבלוג SLOW