לא רק בישראל - גם באיראן מתרחש מאבק אדיר על הגז

האם צריך להוציא את הגז מהר מהאדמה או עד כמה צריך לתת לתאגידי גז פרטיים לשלוט במשק הגז? אלו חלק מהשאלות המרכזיות שעולות במאבק הגז הגדול שמתרחש בשנים האחרונות ב..איראן.

צילום: חאמד סאבר

ההנהגה האיראנית היום מפוצלת בין כמה קבוצות עיקריות במישור הכלכלי. במחקרה האינפורמטיבי, פסארן (Pesaran) מראה שהמאבק על הכלכלה האיראנית מתנהל בין שתי קצוות, המיוצגות ע"י שתי קבוצות: רפורמיסטים וקונטרה-רפורמיסטיים. לקבוצה הראשונה משתייכים רוחאני ורפסנג'אני ולקבוצה השנייה חמינאי, ג'עברי ואחמדינג'אד (בזמן ששימש נשיאה). הניגוד בין שתי הקבוצות, שהוא למעשה מאבק על השלטון ובין מוקדי כוח שונים, הוא אינו מאבק על "למי יש יותר כסף", אלא על עתידה הכלכלי של איראן: בין אלו שמעוניינים להפוך אותה למדינה מודרנית, תעשייתית המקיימת אינטגרציה עם העולם המפותח, לבין "הקונטרה-רפורמיסטיים" שמעוניינים להשאיר את הכוח הממשי בידי "ידיד המהפכה" ומשמרות המהפכה ולחסום תהליכים מכוונים וסטיכיים של תיעוש ומודרניזציה.

בתקשורת כמעט לא שומעים על חילוקי הדעות האלה בהנהגה האיראנית. אחד מהנושאים בעלי המשמעות ביותר - שהוא חלק מדיון ומחלוקת על עתידה ומדיניותה הכלכלית של איראן - הינו סוגיית משק האנרגיה האיראני ובמיוחד פיתוח שדות הנפט והגז. כידוע, איראן מחזיקה קרוב ל-20% מרזרבות הגז הידועות בעולם (נכון ל - 2012) והיא חולקת ביחד עם קטאר את מאגר הגז הגדול ביותר בעולם (South Pars). קשה להפריז בחשיבות של כך למשק האנרגיה העולמי (על כך ראו מאמרי "נותנים גז" ב"מערכות", גיליון 459, פברואר 2015). עם זאת, על אף היותה מדינה עשירה במאגרי גז ונפט, בשנות שלטונו של אחמדינג'אד (2005-2013) חלה הרעה משמעותית בכושר הייצור שלה.

מעניין במיוחד לדיוננו, שבוויכוח הפנים-איראני על הסיבות להיחלשותה של איראן בהיבט האנרגטי, מתנגדיו אינם תולים את הסיבות לכך במשטר הסנקציות שהוטל עליה, אלא במדיניותם המכוונת של המחנה השמרני. ההיסטוריה מלמדת אותנו שאותה "מאפיית נפט" (Oil Mafia) שנגדה התריס אחמדינג'אד בשנות שלטונו (מאפיה שלשיטתו הונהגה ע"י רפסנאג'ני ושותפיו) לא הייתה הגורם לאנכרוניזם במשק האנרגיה האיראני - אלא דווקא המדיניות המכוונת של משמרות המהפכה.

בפועל, בזמן שלטון אחמדינג'אד, במשרד הנפט האיראני הוחלפו מספר ראשים; מאות עובדים, מהנדסים וחוקרים שלא היו מזוהים עם המשמרות פוטרו מתפקידם לטובת נפוטיזם מצד משמרות המהפכה; צומצמו משמעותית תוכניות פיתוח; והופרטו חלקים רבים מתעשיית הנפט הממשלתית. לשם הדוגמא, אם בספטמבר 2011 איראן הפיקה 4.3 מיליון חביות נפט ביום בנובמבר 2013 היא הפיקה 3.3 מיליון חביות. גם בייצוא חלה ירידה משמעותית: מ-2.7 מיליון חביות ב-2011 לפחות ממיליון חביות עם סיום כהונתו. פה יש לציין ש"שחיתות ההפרטה" היה טיעון שהופנה ע"י אחמדינג'אד ל"מאפיית הנפט". למעשה, מהלכיו של רוחאני ושותפיו (שהחליפו את אחמדינג'אד בשנה ויותר האחרונות) מלמדים שהם עצרו תוכניות הפרטה שכבר החלו לרקום עור וגידים והתנגדו להפרטות נוספות.

לאחר ניצחונו של רוחאני בבחירות ביוני 2013 הוא נתן משקל מכריע ועדיפות עליונה לטיפול במשק האנרגיה האיראני מתוך כוונה לבצע בו מודרניזציה של ממש. לשם כך הוא מינה לתפקיד "שר הנפט" (האמון גם על נושאי הגז) את נמדר זנגנה (Zangeneh) ששימש בתפקיד זה בזמן שלטון מוחמד ח'אתמי (1997-2005). זנגנה היה מאותה "מאפיית נפט" נגדה התריס אחמדינג'אד. עם כניסתם לתפקיד, רוחאני וזנגנה הכריזו על רפורמה גדולה במשק האנרגיה; רפורמה הכוללת הכנסה של מדיניות חדשה המכוונת לפיתוח תעשייתי חסר-תקדים בהיסטוריה הקרובה של איראן באמצעות הישענות על כושר הפיתוח והייצור הפנים-איראני, מתן אשראי לפרויקטים תעשייתיים ועצירת מהלכי סרק שנעשו בזמן אחמינג'אד שתכליתן הייתה ריכוז הכוח הפיננסי והפוליטי בידי משמרות המהפכה. רפורמות אלו הביאו במהרה להתנגשות גדולה עם משמרות המהפכה.

הניגוד בין הרפורמיסטים וקונטרה-רפורמיסטיים בתחום הכלכלי ובתחום הגרעיני כאחד, מעלה שאלות מעניינות על הקשר ביניהם ולא פחות מכך עולה השאלה: האם אינטרסים בינלאומיים מנוגדים באשר לתפקיד של גז ונפט איראני במערכת האנרגטית והכלכלית העולמית מכתיבים את הגישות השונות של המדינות בעולם כלפי תוכנית הגרעין האיראנית? דבר זה דורש דיון נפרד.

#בעולם